בלוג

מה הקשר בין ביורק לבילי אייליש?

 

ישנן שתי מוזיקאיות שאני אוהבת ומעריכה ויכולה להקשיב להן שוב ושוב. בילי אייליש וביורק. חלקכם בטח תוהים מה יכול להיות משותף לשתיהן, הרי הן נמצאות בגלקסיות מוזיקליות אחרות לגמרי. אני חושבת שיש להן במשותף ועל כך אפרט. אציין גם מה אני חושבת על הצלחתן של השתיים, ותופתעו לגלות – לא מדובר רק על יד מקרה או פרוטקציות.

אתחיל מביורק. אולי לא כולם יאהבו או יתחברו למוזיקה שלה אבל יש הכרות והערכה אליה בכל העולם. מה יש בה שמושך את האוזן? או אולי יותר נכון לשאול: מה יש בה שמושך את הלב?
לדעתי יש בה שילוב בין השניים. היא לא מפחדת מהצליל הצורם והחצוף. גם של הקול שלה, גם של הכלים המלווים אותה וגם של ההרמוניה או הדיס הרמוניה במוזיקה.
משהו בה לא מתפשר. היא חושפת עולם פנימי עשיר ומלא בסתירות. המוזיקה עבורה היא צינור לתת מודע שלה. אתן לדוגמא את השיר Joga שהוא אחד השירים המוכרים מתוך אלבומה “Homogenic” שיצא בשנת 1997. השיר מלא רגש ומשרה תחושת התעלות וחופש. הוא קרוי על שם חברה של ביורק והוא מקושר לטבע של איסלנד שעיצב את הילדות שלהן. כשמקשיבים לשיר אפשר ממש לדמיין את הדמות שלה רוקדת בטבע העוצר נשימה של איסלנד, ושרה בחופשיות. בשיר זה כמו ברוב השירים ביורק יש הרבה כלים שכל כלי מנגן את המנגינה שלו והדבר יוצר הרמוניה יוצאת דופן. נוצר מעין עומס של מנגינות המתנגנות יחד והעומס יוצר תחושה של עומק. מי שמקשיב בתשומת לב ישמע גם צרימה ודיס הרמוניה.
ביורק מעידה על עצמה שהיא “אובססיבית לחידות” ובהחלט יש מימד חידתי בתוך היצירות שלה. אני חשה שיש לה הבנה מיסטית של מה שיפה ומעורר השראה בעולם. היא נותנת למאזינים מתנה והיא: ההבנה ששווה לחיות. או כמו שהיא אומרת בשיר: how beautiful to be””.

בילי אייליש היא מוזיקאית יוצרת מוערכת בכל העולם גם היא. אולם בניגוד לביורק המוזיקה שלה נחשבת למוזיקת פופ. היא אומנם מאוד פופולרית ומושמעת ברחבי העולם, אבל האם פופ אכן מגדיר את המוזיקה שלה? לדעתי לא. יש בפופ מאפיינים של פשטות מוזיקלית ומימד של מיינסטרים, ובילי היא יוצרת אמיצה ולא מתפשרת. אין בה את הנמנום הפופי הרגיל.
כמו ביורק היא מצליחה לשלב בין עומק ריגשי שמנגן על מיתרי הלב, צלילים לא בהכרח הרמוניים וניסיונות מוזיקליים שמעוררים סקרנות. היא חוקרת את עצמה ואת המאזינים שלה. מה הם יצליחו לשאת ועד כמה רחוק הם יצעדו איתה. היא לא מסתכלת אחורה ולא מתאימה את עצמה.

ניקח לדוגמא את השיר happier than ever מתוך האלבום עם אותו שם שיצא ב2021. והוא דוגמא אחת מיני רבות. השירה המתוקה של בילי והמנגינה העדינה מתחילות כמו שיר פופ ישן ומנוגדות למילים העוקצניות “כשאני רחוקה ממך, אני שמחה יותר משאי פעם הייתי”. הניגוד מאפשר לחוש את העצב שלה על הבגידה בעצמה, כשהייתה בקשר לא מאושר. באמצע השיר לפתע יש שינוי דרמטי והוא הופך לשיר רוק לכל דבר. בילי, שנראית כמו בובת חרסינה, יפיפייה ועדינה, שוברת את הקירות. היא זועקת את זעקת הכאב שלה. מי שהיה בהופעה רואה את ההשפעה העצומה על הקהל. היא שולחת חיצים ללבבות הגועשים שלהם. בעולם כאוטי והזוי כמו העולם שלנו הנפשות הצעירות משוועות לקול אמיץ וצועק כמו שלה והיא לא מאכזבת. היא נותנת למי ששומע מתנה: ההבנה ששווה לחיות.

אמנם יש גם הרבה שונות בין שתי הנשים המיוחדות האלה. ביורק מפרה את החוקים המוזיקליים הרבה יותר מבילי. ולדעתי גוון הקול של בילי אותנטי ואמיתי יותר מהגוון התיאטרלי של קולה של ביורק. אבל יש ביניהם משהו משותף. הן יוצרות מוזיקה חיה. כזו שאפשר להקשיב לה הרבה מאוד, בזמנים שונים, ולהרגיש. לא לשקוע בתוך השעמום הרגיל מול המסך. העולם הריגשי העשיר שלהן פוגש את הרגש של המאזינים ואומר להם: “אל תוותרו, עוד יש נשגב בעולם, יש על מה להילחם”.
זו מוזיקה ששווה ליצור ולהקשיב לה. ואולי זה יומרני אבל ככה גם אני רוצה ליצור בתור מוזיקאית.